סוגרת שבוע | בשיא החום: הספסל והשמש הלוהטת בצד אחד, הצל בצד השני - איפה ההיגיון?

לפני כשנתיים, אחרי תלונות של תושבים רבים בשכונה שלי, החליטה העירייה להקצות שטח לגינת כלבים. היא הניחה חול, גידרה מסביב, הקימה שתי פרגולות קטנות בשני קצוות הגינה, והניחה שלושה ספסלים שעליהם יוכלו בעלי הכלבים לשבת — אחד מתחת לכל פרגולה ואחד ללא צל מעליו. אלא שהפרגולות לא מצליחות לחסום את השמש ולא מצלות על מי שיושב על הספסלים. וכך, הגינה, שהקמתה לוותה בשרשרת יחסי ציבור עירונית, חסרת צל כמעט ולכן ריקה רוב שעות היום, כשהטמפרטורות עולות. היא גם ריקה בחורף, בגלל הצפות שנובעות מהגשמים, אבל זה כבר סיפור אחר.

גינת הכלבים היא רק דוגמה קטנה לחוסר ההתאמה בין ריהוט הרחוב להצללה שלו. לפני כמה שבועות ביקרתי במבשרת ציון, ובאמצע הסיור במחצבה לא פעילה שנמצאת שם, רציתי לנוח לרגע. אלא שבפינת הישיבה שהוקמה על ידי המועצה המקומית, נאלצתי לבחור בין עמידה בצל מתחת לפרגולה או ישיבה על ספסלים שמוקמו בסמוך, תחת השמש החמה. בחרתי בצל, כמובן.

"פעמים רבות, כשמקימים שכונה או משדרגים רחוב, משקיעים הרבה מחשבה בתכנון הרחובות, בחומרי הגמר ובתיאום בין היועצים השונים. מיקום ריהוט הרחוב נשאר לסוף כברירת מחדל", אומר האדריכל אהוד נדל. "הכל עניין של סדרי עדיפויות. כדי שתהיה אופטימיזציה של מיקום הספסלים באזורים מוצלים, צריך לתכנן את זה נכון, לבדוק את כיווני השמש והמיקום המדויק, לעשות את ההתאמה הנדרשת".

בשבועות האחרונים אני מחפשת את הצל כל פעם שאני יוצאת לאוויר הפתוח. אולי זה החום שעולה כל קיץ ונהיה בלתי נסבל, אולי זאת אני שכבר לא מסוגלת לשאת אותו. פעם, כשהיינו צעירים ממש, יכולנו להשתזף מול השמש שעות ארוכות עד שנשרפנו. היום אין סיכוי שאעשה זאת, במיוחד לאור הנזקים הבריאותיים שחשיפה ממושכת לשמש יכולה לגרום. אלא שברחובות רבים המרדף אחרי הצל יכול להיות מייאש. "ברוב המרחב הציבורי יש מחסור בצל", מסכים נדל, "כשאני מתבקש לתכנן רחוב או שכונה, המזמינים מתמקדים בפיתוח, במדרכות, בחומרי הגמר ופחות בדיון על צל".

מה בכל זאת ניתן לעשות? הפתרון, לדברי נדל, הוא נטיעת עצים, כי הם יעילים הרבה יותר מפרגולות ותחתם הטמפרטורות יורדת בארבע מעלות בקיץ. אלא שגם לפה נכנסים שיקולי תקציב: עצים בוגרים עולים הרבה יותר כסף, כך שלבסוף ניטעים עצים צעירים וצריך להמתין שנים לקבלת רחובות מוצלים. "אפשר לראות את היתרון של העצים הבוגרים בשכונות ותיקות, שבהן יש צל כמעט בכל מקום", מוסיף נדל, "אז אם במקום להשקיע בעוד פרגולה, ישקיעו את הכסף ברכישת עצים בוגרים והקפדה על עבודה מקצועית, אפשר יהיה לתכנן פינות מוצלות ונעימות". בנוסף, גם כאשר ניטעים עצים בוגרים, לא תמיד חופרים את בורות הנטיעה בצורה מקצועית, והם לא מצליחים להתפתח היטב.

לדברי אדריכלית הנוף טלי וקסלר, מנכ"לית משרד נחלת הכלל, התקציב אינו הבעיה היחידה. "אדריכלים נמצאים במלחמה בלתי־פוסקת, גם על תקציבים מתאימים וגם על המרחב הציבורי", היא אומרת. "בין הכבישים, למדרכות, לחניות, לשבילי האופניים ולתשתיות התת־קרקעיות או העיליות, כמו קווי מתח גבוהים, צריך למצוא מקום גם לנטיעת עצים, ולא תמיד יש". אם זה לא מספיק, גם אם פותרים את עניין השטח עולה בעיה נוספת: "היום, כדי לדאוג לבטיחות התושבים, מהדקים היטב את הקרקע לפני שמרצפים אותה, כדי שהמרצפות לא יזוזו ממקומן, ובית הגידול לא מתאים לשורשי העץ". לדבריה, בעבר הקרקע לא היתה מספיק מהודקת, וברחובות ותיקים אפשר לראות שהשורשים דוחפים את המדרכות מעלה. "המצב הזה מייצר אתגר לאדריכלים, ומחייב בחירה מדויקת של סוגי העצים והתאמתם לשטח". וקסלר מוסיפה כי יש פתרונות לבתי גידול ראויים לעצים, אבל העלויות של רובם גבוהות ממה שהעיריות מורגלות להשקיע בכל עץ.
נדל אומר שכדי לתת מענה לבעיות האלה ולכך שלא בכל מקום ניתן לנטוע עצים, יש להקים מקבצי צל. "במקום לנטוע עצים לאורך הרחוב או השדרה, ניתן לעשות זאת בפינה מסוימת שנמצאה מתאימה, להניח שם ספסלי ישיבה ולהתקין ברזיות עם שוקת לכלבים", הוא מסביר. "המקבצים האלה יכולים לספק פינות ישיבה מוצלות ונעימות, שבהן יוכלו התושבים לשתות ולנוח".
אין צל, גם אין ברזייה
ואמנם, לא רק צל קשה למצוא לאורך הרחובות, גם ברזיות או קולרים כמעט ואין. לפני כמה ימים החלטתי לצאת להליכת בוקר מוקדמת. מילאתי בקבוק מים, שמתי מוזיקה שאני אוהבת, ופניתי מהבית לכיוון שביל הליכה ארוך וחדש שהקימה העירייה, ליד מדשאות רחבות ששתלה. באופן תמוה השביל כולו חסר צל לגמרי. התחלתי לצעוד במרץ, וכעבור חצי שעה בערך התחיל להיות חם. ממש חם. גמעתי כמעט את כל המים בבקבוק, וחיפשתי ברזייה ציבורית שבה אוכל למלא את הבקבוק מחדש. כעבור כמה דקות מצאתי אחת שהוקמה באמצע הדרך. אלא שלפני שהגעתי לשם ראיתי כלב קטן וחמוד, שבעזרת בעליו עלה על הברזייה ושתה בהנאה מפיית המים. אני אוהבת כלבים מאוד, גם מגדלת אחד, אבל איכשהו נראה לי בעייתי לשתות אחריו.

עד כמה מצב הברזיות בארץ רע? לפני כשנה פירסם משרד הבריאות תוצאות בדיקה, שערכה לשכת הבריאות של תל אביב ב–29 ברזיות בפארקים וטיילות בגוש דן והשרון. הבדיקה כללה בחינה של איכות המים בהן, וגם של רמת המתקנים מבחינת תקינות, נגישות ונוחות. באופן לא מפתיע גילתה הבדיקה כי ברזיות רבות לא היו פעילות כלל, אחרות סבלו מלחץ מים נמוך "באופן המקשה על השתייה ומגדיל היתכנות זיהום פה המשתמש", המים לא היו קרים — ואם כל זה לא מספיק, בחלק מהמקומות, בהיעדר מתקני שתייה ייעודיים, חלקו המשתמשים את פיית הברזייה עם כלבים צמאים. לי זה לא קרה, אבל אין לי ספק שמי שהגיע כמה דקות אחרי, עלול היה לשתות מבלי לדעת שכלבלב הקדים אותו. כיום יש אמנם דגמים חדשים של ברזיות שמציעות שוקת לכלבים, אבל אלה נמצאות כיום בעיקר בגינות הכלבים.

"לרשויות יש פחות מודעות להתקנת ברזיות ברחובות, ובדרך כלל אפשר למצוא אותן בגינות משחקים ובפארקים", אומר נדל, "כשאנחנו מקבלים בקשה לתכנון רחוב, בדרך כלל לא תגיע איתה גם דרישה למתקני שתייה". לדבריו, אין בעיה להתחבר למקור מים קיים, ולהתקין ברזיות בדרך. קולרים שדורשים קירור המים קשה יותר להתקין, משום שנדרש חיבור לחשמל.
"אנחנו נמצאים כרגע באמצע תהליך", אומרת וקסלר. "הרשויות הבינו שצריך להיערך לחום המתגבר, וההשקעות בתחום גדלות". ואמנם, לפני כחצי שנה אישרה הממשלה תוכנית לאומית להצללה ולקירור של המרחב העירוני באמצעות עצי רחוב, כחלק מההיערכות הכוללת לשינויי האקלים. במסגרת התוכנית, שקידם המשרד להגנת הסביבה, נקבע יעד רב־שנתי של נטיעת כ–450 אלף עצים לאורך כ–3 מיליון מטר של רחובות, בהשקעה הנאמדת ב–2.25 מיליארד שקל עד 2040. אלא שכסף לבדו אינו מספיק: רק הגברת המודעות לנזקי השמש והחדרת ההצללה והקירור לכל תוכנית רחוב או פינו־בינוי, תוכל להביא לשינוי הנדרש ולאפשר לנו ללכת בנוחות ברחוב, ואולי לעצור מדי פעם כדי לשתות מים קרירים ולתפוס קצת צל.